עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
גבולות
09/05/2018 09:39
דנה

ידוע שלקראת גיל שנתיים ילדים מתחילים לתפוס תאוצה בכל מה 
שקשור לעצמאות. 
פתאום (למרות שאצלי, תמיד עודדתי אותה לעצמאות) הם מבקשים לעשות דברים לבד..
ולעיתים אפילו עושים הרבה שטויות שיכולים להוציא אותנו מהכלים.

אני מגיל שנה (אפילו לפני, כבר לא זוכרת) התחלתי להציב גבולות
אפילו קצת החמרתי (עם הזמן קצת שיחררתי)
אבל תמיד נתתי לרומי שלי גבולות.
אני מאמינה שגבולות זה אחד הדברים הכי חשובים לבני אדם.
זה עוזר להם להבין את העולם, עוזר להם לעשות סדר בראש
ולדעת מה מותר ומה אסור.
כי אחרת... יהיה בלאגן מטורף ואנחנו ההורים?? נשתגע!

גבולות גם נותנים את התחושה שיש מישהו בר סמכא באזור,
רומי שלי יודעת שהיא יכולה לסמוך עליי ואני תמיד אהיה איתה
לא משנה מה... תמיד אני מאחוריה אבל כאשר היא מתחילה לעשות
דברים שלא אמורה - אני מלמדת אותה שאסור לעשות ומה
מותר לעשות.
ככה היא יודעת איך דרך העולם פועל ויותר קל לה לנוע ולעשות דברים כי 
יש חוקים וחוקים צריך לכבד.


גבולות באופן כללי זה אחד הדברים הכי חשובים בחיים שלנו.
גם בהורות, גם בזוגיות (כן, כן גם בזוגיות אנחנו חייבות להציב גבולות),
והכי חשוב - גם בעבודה!!

בעבודה, כאשר אנחנו מתחילות לעבוד במקום חדש, 
אז במקום החדש יש כבר תרבות ארגונית ודרכי פעולה
אנשים שמתנהגים בצורה X ועובדים שמתנהים בצורה Y
לעיתים אנחנו אפילו פועלים באוטומט

מה זה אומר בעצם?
שלעיתים עובדים/מנהלים מתנהגים בצורה שלא תמיד מתאימה לנו
לא תמיד מעודדת אותנו לפעול או לחילופין, אפילו גורמת לנו לאי נוחות.

אי לכך, התפקיד שלנו זה להציב גבולות!
זה להגיד לאותם גורמים בדרך מילולית ולא מילולית - שמשהו לא מתאים לי.
שמשהו מפריע לי.
כי אם לא נגיד - איך ידעו שזה מפריע לנו?

נ.ב.
זה מתייחס גם לחיי זוגיות (שהרבה נשים חושבות שהבעלים צריכים "להבין" אותן גם בלי להגדיר ציפיות - אבל זה לא נכון!)

0 תגובות
גמילה מחיתולים
07/05/2018 19:49
דנה
אז השד לא נורא כ"כ....

כן, כן קראתי כמה גישות, אחת נוקשה יותר ואחד שנעשית בשלבים.
אני מודה, אני מאלה שברגע שמחליטים משהו - הולכים עם זה עד הסוף, לא בשלבים אבל כמובן - כל אחד והדרך שלו.

אז הגישה הקיצונית אמרה שהכל תלוי בהורים!
לא בילד אלא בהורים! במוכנות שלהם לתהליך של גמילה, החלטה של שניהם.
אז אני עשיתי טעות, אני לגמרי הייתי מוכנה וגם זוגתי אמרה שהיא מוכנה אבל כנראה שלא...
קבענו שבפסח (כמו כל עם ישראל בערך) נתחיל בתהליך, אמרנו שנתחיל אותו ביום שלישי כי הייתי חייבת לעבוד לפחות יום ראשון ושני.

אז הגיע יום שלישי וזוגתי התחילה להכנס לסטרס... לא ברור מה קרה איתה
אבל לא זרמה איתי. 
אני ישר הורדתי לרומי שלי חיתול וזוגתי כל הזמן עקבה פחדה שלא תצליח
פחדה שתעשה בכל מקום ושתינו נכנסנו לסוג של לחץ מזה... לא הבנו איך זה שהיא לא הולכת צ'ק צאק
עזבו את זה שאני והיא רבנו בלי סוף על המוכנות של רומי ואני תמיד בגישה שהיא מוכנה
וזוגתי לא. 
אז אתם יכולים נחש מה קרה...
שתינו היינו בלחץ, שתינו אמרנו לה כל שנייה "יש לך פיפי???? יש לך פיפי????"
אז וודאי שלא עודדנו. מסכנה.
היא לא הבינה מה רוצים ממנה, שתינו היינו באטרף עליה!
ועוד הגיע יום ראשון לגן... 
עכשיו לפני יום ראשון היו פיספוסים בוודאי והיא לא הצליחה. 
אמרנו לסייעת שהיא עם תחתונים ושתעזור לנו, גם היא לא הכי זרמה ואמרה שלדעתה רומי לא מוכנה...
אז ברור שהלכתי לאסוף אותה - היא הייתה עם חיתולים אז וויתרתי.
הייתי ממש פריק קונטרול אבל וויתרתי. 
יש גבול לכמה שאני יכולה להאמין שהיא תצליח בעוד שהחצי השני שלי לא חושבת.

עבר שבוע/שבועיים... החזרנו לה טיטול למרות שאמרו לנו שזה מבלבל אותה אבל בכל זאת החזרנו.
כעבור שבועיים, התחלנו להוריד לה שוב חיתול אחרי הגן ולאט לאט היא התחילה לעשות בסיר ובשירותים!!!
כן, כן התחילה... עד שיצאנו בסופ"ש למלון וגם שם הורדנו לה והיא עשתה בסיר...
כמובן ששתינו גם היו רגועות יותר, פחות פנאטיות ואתם יכולים לנחש מה קרה....

לסיכום,
אם מחליטים שאנחנו רוצים שהילד יעבור גמילה, זה חייב להיות בהכנה והסכמה של שני ההורים יחד!
אחרת, זה יוצר המון לחץ, בילבול ולא עושים בזה כלום.
שמגיעים לתהליך, מגיעים בראש שיש פיספוסים ושהכל בסדר ופשוט צריך לזרום עם הילד.
להראות לו איפה הסיר, לא לשאול אותו כל שנייה אם יש לו פיפי...
ובסוף עם המוןןןן אהבה ופירגון על כל פיפי וקקי - זה לגמרי עובד!!!
0 תגובות
ל"ג בעומר
07/05/2018 19:41
דנה
ווואווו תודה לאל נגמר ל"ג בעומר!

זה היה פשוט סיוט
אני במקרה גרה ליד אזור של חולות אז הודעתי לזוגתי שבוע לפני שאין מצב בעולם שאנחנו ישנות בבית
וחייבות לישון אצל אמא שלה.
אחרת.... כל היום לא אשן! כל הלילה יש מלאאא ילדים שמרעישים, ריח של עשן שלא נדבר על עשן באופן כללי.
גם לא רציתי שהבת שלי שישנה בחדר הסמוך תריח את העשן אז ברחתי כל עוד נפשי בי...

למה אני מספרת את זה?
כי שנה שעברה חווייתי את זה לראשונה, גרנו גם במקום ליד חולות, לא אשכח את זה ולא ידעתי מה קורה ברגע
שגרים ליד אזור שילדים יכולים לעשות מדורות.
כלללל הלילה לא ישנתי, ולא ידעתי שאפשר להשמיע מוזיקה כל הלילה לכבוד ה"מאורע" המיוחד הזה
ריח של עשן, רעש של ילדים - במילים אחרות - סיוט!
לא זכרתי שככה זה היה שאני הייתי צעירה ואהבתי את ל"ג בעומר.
אבל מה שהכי עיצבן/הרגיז/הוציא אותי מהכלים???
זה יום למחרת! כלללל האזור היה מטונף! 
הייתי בשוק!
ולא רק באזור של הדיונות אלא בכללי ברחובות זבל ברמה שלא יכולתי לדמיין שאנשים יכולים להיות עד כדי כך חסרי אכפתיות אבל בקטע מאוד רע...
ריחמתי כ"כ על כל המשאיות שלא נדבר על הסביבה והזבל שנזרק.

אז חלף שנה... והגיע שוב ל"ג בעומר ואני התחלתי להתרגז..
הרי רעבקקק כל הזמן מדברים על מיחזור ועל זיהום אוויר אבל שמגיע "היום הגדול" נראה שלאף אחד לא אכפת!
זיהום אוויר מטורףףףף, סירחון ובעיקר המון זבל שאנשים פשוט מטנפים ברמות שלא יתואר...
ועוד שאלתי את עצמי, למדינה עד כדי כך לא אכפת שלא יכלו לצאת לפחות שבוע בקמפיין שלהורים ולילדים יהיה קצת
מודעות סביבתית? ואני לא מדברת על פה ושם כוסות אלא על הרים של זבל!
רעבק!! אין ספק שזה היום הכי בלתי נסבל ועוד התווכחתי עם מישהו בעבודה...

כי מבחינתי הכל מתחיל בבית. 
ההורים
ההורים יכולים ללמד את הילדים שלהם לזרוק בפח.
אבל אני גם מאמינה שאם היו יוצאים בקמפיין - זה כן היה מעלה קצת מודעות בקרב הורים וילדים ואולי היה מפחית את כמות הזבל.

אני כמובן מלאת גאווה שלפחות הצלחתי ללמד את בתי בת שנה ועשרה חודשים דאז לזרוק לפח.
את מסיימת משהו? זורקים ישר בפח!

זהו, הוצאתי עצבים
הורים, זה על אחריות שלנו ללמד את ילדינו איכות סביבה. אני לא מדברת על מיחזור והפרדה ושלוש שקיות לכל דבר
אלא ללמד את בני המשפחה לזרוק בצורה מנומסת לפח - בקשה כזו גדולה?

זהו, שוב הוצאתי.
אבל באמת, הילד לומד רק מההורים שלו וזה אחד האלמנטים מבחינתי חשובים בחינוך.
8 תגובות
הצלחה, הורות וכל שאר הירקות
12/02/2018 19:45
דנה
אז הנה, סיימתי יום עבודה, שהייתה מאתגרת, אין ספק!
אני בכללי חושבת שאם אין בעבודה שלנו אתגר - מה הטעם בכלל לעבוד?
עכשיו ברור לי שיש אנשים שדווקא כן מחפשים עבודות יותר קלילות שלא דורשת יותר מדי התאמצות אבל אני לא שם :)
אז אני חוזרת הביתה, עייפה אבל מסופקת ואז אני ניצבת בפני השאלה..
מה הכי נכון עבור הבת שלי, האם בשעתיים שאני איתה, הרגע שאספתי אותה מהגן עד לאמבטיה - האם אני אמורה לתת לה לשחק קצת לעבוד ולעודד אותה לשחק לבד או לתת לה את כל כולי?
מודה שהיום היה לי קשה, כי אני יודעת שכל היום היא בגן ואין לה את התשומת לב שהיא מקבלת מהאמהות שלה
אז אני כן מנסה להיות איתה כמה שיותר אבל היום... היה מתיש!
זה גם להיות איתה, גם לשטוף כלים, גם לסדר כמה שיכולתי
אבל אין ספק - לפעמים פשוט צריך לנוח, להרגע, לא לחשוב יותר מדי. אה! ולהתחיל להשתמש במדיח.
הבטחתי לעצמי שממחר אני מתחילה..

אני לא יכולה גם לרצות להצליח, גם להיות אמא הכי טובה וגם להישאר שלמה.

בואו נראה איך מחר יהיה עם מדיח :)

אמהות, את כ"כ רוצה לתת לבת שלך ומצד שני, לפעמים צריך לדעת מתי להרפות.
0 תגובות
החלטות ומה שביניהם
09/02/2018 16:57
דנה
יש ימים שפשוט אנחנו קמים ואין לנו חשק לכלום!
לא מצליחים לישון ואנחנו גמורים מעייפות, ואין לנו סיבה לא לישון.
היה לי שבוע עמוס, שבוע שלמדתי הרבה, שבוע שאני צריכה להוכיח את עצמי כי התחלתי עבודה חדשה ואני עדיין
מנסה במקביל לשמש כמאמנת וזה קשה, אני צריכה לחזור ללקוחות,
ובו זמנית רוצה להגיע הביתה ולהיות עם אשתי והבת שלי.
קשה, אה?
אבל אני יודעת שהכל זה עניין של סדר עדיפויות...
והכי חשוב - ניהול זמן!
הרי אם החלטתי שבא לי לעסוק בכמה דברים בו זמנית, אם אני לא אצליח לנהל את הזמן שלי - הוא ינהל אותי!
מדהים איך שאנחנו מתבגרים ולומדים כ"כ הרבה דברים על עצמנו ולומדים שאם אנחנו לא ניזום בעצמנו - פרושו
לא אנהל את הדברים שלי - מישהו אחר ינהל אותם וקרוב לוודאי שזה יכניס אותי לתסכול כי הרי - מי אוהב שמנהלים לו את הדברים?
ברגע שמנהלים לך את הדברים, אתה כבר לא בשליטה, אתה כבר לא מחליט ואז אתה מרגיש מתוסכל כי אתה עושה דברים שלא בהכרח היית עושה אילו אם את היית מחליטה את הדברים.

התחלתי עבודה חדשה, עבודה שאני צריכה לשמש כראש גדול,
הם חיפשו מישהי שתיקח את הדברים לידיים, תנהל את הדברים ולא "תחכה" שינהלו לה.
זה אומנם מאוד קורץ ואפילו כיף אבל מאוד קשה, לפחות לי.
כמישהי שגדלה שמנהלים אותה כל הזמן, ומחליטים עבורה - כן כן זו הייתה המציאות שלי פעם...
אז פתאום שאני מגיעה למקום - שמצפים ממני לנהל, להחליט, ללמוד כל הזמן, להתעניין כל הזמן - זה דורש מיומנות מסויימת.
עכשיו אני בגישה - שאני פתוחה ומוכנה להכל, גם שקשה וזה ק-ש-ה!
החלטות בכללי זה משהו שלדעתי קשה לעשות כי את אף פעם לא יודעת אם ההחלטה היא נכונה או לא,
מצד שני - אני כל הזמן שומעת "עדיף שתנקטי בהחלטה - מקס' אם תהיה שגוייה - תלמדי ממנה.
משפט חכם אבל... קשה לחשוב על עצמנו שאנחנו מחליטות משהו ואז מבינות שההחלטה שגוייה כי אחרת... האשמה עלינו!
מצד שני, האשמה עלינו, אבל הלימוד גם עלינו, למדנו משהו חדש ואם אנחנו מספיק חכמות - נלמד לא נבצע את אותה טעות פעמיים - אחרת מה עשינו פה?!
אז כן... פצחתי אתכם על פילוסופיית הדרך להחלטות.
תדעו - אם לא נוביל, לא ניזום, לא נחליט
מישהו אחרת ייעשה את זה במקומנו ואז קרוב לוודאי שנהיה מתוסכלות כי זה לא מה שבאמת רצינו.
4 תגובות
טוב, גיל שנתיים דופק בדלת
01/01/2018 12:51
דנה
טוב, גיל שנתיים דופק בדלת
טוב, לא ידעתי שזה זה. 
היא חולה מיום חמישי, לזוגתי הייתה יומולדת ביום שבת ורצינו לחגוג!!
אין ספק, הקטנה הזו מלמדת אותנו מה זה סבלנות, מה זה הכלה... מה זה שאי אפשר להיות ספונטניות יותר!!

נתחיל מהסוף, הכלה... אתמול הייתי איתה בבית, עבדתי מהבית בזמן שהיא שיגעה לי את החיים כי מה לעשות, היא רוצה תשומת לב,
לא ייתכן ששתינו בבית ולא נשחק אחת עם השניה, היה לנו יום עמוס יחסית של דברים שגם עשינו מחוץ לבית.

עכשיו, הגענו הביתה, היא בקושי רצתה לאכול, הבאתי לה בקבוק ולמיטה. היא נרדמה ישר. אחרי שעה וחצי, היא התעוררה בוכייה!!
אבל בקטע פסיכי בוכייה ולא הפסיקה לבכות, לא ידעתי מה לעשות!! בדר"כ היא נרגעת אחרי כמה זמן אבל הפעם לא הפסיקה לבכות איזה 20 דק', 
זה היה סיוט! ומה שהכי לא היה נחמד - אני בדר"כ בנאדם שיודעת להכיל דברים (בדגש על ה-בדרך כלל), יש לי נטייה גם להיות אדישה, 
שבעיני זוגתי - זה יכול להיות נוראי אבל אני נהנת מזה, לא מתרגשת בקלות מדברים ומנסה להסתכל על דברים בפרופורציה וכמובן - מנסה לסגל לעצמי חשיבה חיובית כדי תמיד להסתכל על הכוס החצי מלאה.
חייבים לראות בתכונות שלנו גם דברים טובים, לא??

בקיצור, חזרה לסיפור שלי, היא לא הפסיקה לבכות, לא משנה מה עשיתי. 
האינסטינקט הראשון שלי לאחר שניסיתי הכל - זה להכנס לחדר, להסתגר ובתקווה היא תפסיק לבכות ותרגע כי הרגשתי שאני
עוד שנייה מתפוצצת! אבל.... ויש אבל גדול... לא מדובר בבנאדם בוגר אלא בתינוק, תינוק שאני אחראית לספק לה את כל הצרכים שיש לה
ומה זה אומר בעצם? צריכה לספק לה המון חום, אהבה, ביטחון. אז לאחר המחשבה לללכת לחדר ולהתסגר - התעלתי מעל עצמי
ובאתי אליה וניסיתי באמת לספק לה חום ואהבה גם שאני רותחת מעצבים ולא יכולה לסבול את הבכי שלה - בסוף זה עבד!!
האמת? זה הוכיח לי הרבה דברים על עצמי ועל אנשים בכללי. 
הרי מה אנחנו רוצים בסופו של דבר?
חום ואהבה - זהו!

ולפעמים אנחנו מפספסים את זה כי אנחנו מתחילים להיות כעוסים ולעיתים האגו משתלט עלינו ואז אנחנו מתרחקים כאשר המצב הופך להיות לא נעים כדי שלנו יהיה נעים אבל - זה לא עובד ככה! 
ומה שמדהים אותי, זה כאשר אני כן "הנחתי" את האגו שלי בצד ובכלל את הרגשות שלי בצד למענה - הרגשתי הקלה והבנתי כמה חשוב
לפעמים פשוט להקשיב, לחבק, לאהוב את הצד השני.
עכשיו אני כמובן מתכוונת לרוב לילדים שלנו, לבני/בנות זוג שלנו וגם לחברים. ברור שאם נהיה במצב כזה במקום עבודה - אנחנו ננסה לפתור את זה בדרך נועם ונבקש שיחה עם אותו גורם מפריע אבל לא נכנס לזה עכשיו.

בכל מקרה, הילדה שלי בכתה והמשיכה גם היו לבכות, כנראה היא גם מתחילה לבדוק גבולות.
אבל מה שחשוב בכל סיטואציה איתה - זה לתת לה חום ואהבה כאשר היא מתפקעת.

לשלב השני מתווסף גם הצבת גבולות - מאוד קשה כאשר היא מתנגדת אבל אין מה לעשות, חייבים להראות לה את הדרך הנכונה.

עכשיו נכנס אספקט הסבלנות, כמה סבלנות צריך!!
גם שהיא בוכה, גם כדי להכיל אותה, אני חייבת סבלנות בכדי לעבד את הדברים, לעבד את הדברים שלה ולהיות איתה - לא לקום וללכת כי אני מאבדת את עצמי. גם באמצע הלילה היא קמה בוכייה והיפר - אז שתינו נחלצנו לעזרתה וניסינו בכל דרך להרדים אותה עד שנרדמה כמובן
אבל חייבים סבלנות כדי לעבור את התק' הזאת.


2 תגובות
טוב, אז אחרי בירור ותחקיר...
28/12/2017 10:14
דנה
טוב, אז אחרי בירור ותחקיר...
אולי אני אמא דאגנית, או היסטרית - לא יודעת איך הייתם מכנים את זה אבל אני מודה - כל פעם שקורה תופעה חדשה אצל הבת שלי
אני מיד מתחילה להפעיל שרירים ולברר, לברר למה היא מתנהגת כמו שהיא מתנהגת,
מתחילה לשאול בקבוצות בפייסבוק/חברות וגם כמובן את הגן.

ככה זה התחיל שרציתי שהקטנה שלי תגמל מבקבוק באמצע הלילה ותתחיל לישון לילה שלם, גיליתי קבוצה מופלאה של מטרנה - יועצות שינה וישר התחברתי לשם, הייתי מחוברת לשם למען האמת הרבה זמן כדי להבין, מתי בעצם אפשר לגמול תינוק מבקבוק ומתי הם מתחילים לישון לילה מלא כי בכל זאת... כל לילה אנחנו קמות לפחות פעם אחת - יש אמהות שישר חוזרות לישון אחרי הקימה ויש אמהות שלוקח להן זמן להתאושש מהקימה
חוזרות לישון אחרי שעתיים ואז גמורות יום למחרת...
לגבי הבעיית שינה - זה נגע לאשתי - לה יש בעיית שינה ובגלל ששתינו עבדנו דאז משרות מלאות - הייתי חייבת לפתור את הבעיה וכמה שיותר מהר.
אז התחברתי לקבוצה, קראתי אינספור של סיפורים ולבסוף התחלתי בתהליך הגמילה שאגב - הצליחה!!
אני לא האמנתי בלהביא יועצת שינה ולהשקיע איזה אלף ומשהו שקל ולא כי אין לי אלא כי אני אוהבת ללמוד דברים לבד.
הרי אני רוצה עוד ילדים ובעיני ללמוד איך מתמודדים עם הילדה שלי - זה אחד הכישורים הכי בסיסיים עבורי.

כך גם חקרתי את נושא תחילת זחילה שלה ותחילה הליכה שלה כדי שהכל יהיה מושלם ולא נהיה אמהות היסטריות בסופו של דבר.
נניח, היא איחרה בהליכה וגם זחילה אז ישר אמרו לנו ללכת לפיזיטרפיסט - אני אישית נגד ללכת לטיפולים והרגשתי בתוכי שזה עניין של עידוד התפתחות בבית ועזרה מהגן. לאשתי יש נטייה יותר גדולה ללכת לרופאים וללכת לכל מקום שאפשר לבדוק ולטפל - אני מאמינה בטיפול ולמידה לבד.
כל אחת והגישות שלה :)

וכך היה, העברנו אותה גן, ובגן החדש, עודדו אותה לזחול וזה היה מקסים! שלחו לה סרטונים של העידוד שלה ואשתי נהננו מכל רגע!
כך גם היה עם ההליכה שלה - כל הזמן עודדנו אותה והופ טרללה לא היינו צריכות שום רופא התפתחותי, רק היינו צריכות להבין שכל ילד מתפתח בדרך שלו, ולא צריך "להשוות" את הדרך עם אף ילד אחר.
הרי האינסטינקט הבסיסי שלנו זה להשוות מול אחרים, אבל מה זה בעצם אומר בפועל? שתמיד הדשא של השכן ירוק יותר וזה לא נכון!!
זה פשוט לא נכון ולקח לי זמן להבין את זה, לא רק זה, עדיין לוקח לי זמן להבין את זה.
אני משערת שזה התחיל לי עוד בילדות - האמונה, כי אמא שלי תמיד השוותה אותי לחברות שלי, תמיד. והיו לי חברות מאוד מוצלחות, ככה שתמיד הייתי בצל של השוואה אבל עם הזמן והגדילה (כי הרי כל יום לומדים חדשים - אם אנחנו פתוחים לזה כמובן) למדתי שכל אחד מתפתח שונה
עם הייחודיות שלו, אין דבר כזה בנאדם שהוא דומה לאחר! הוא יכול להיות דומה לאחר מבחינת תחביבים, דברים משותפים אבל מבחינת אופי והעדפות - כל אחד שונה ומיוחד. 
זה משהו שלוקח זמן להבין ולהפנים.
כי ברגע שהבנו את זה, אנחנו מתחילים להתרכז בנו, מתחילים להתרכז בדברים שאנחנו שואפים ורוצים לעצמנו ללא קשר לאחר ומתחילים לשפר את עצמנו בלבד. זה הסוד האמיתי ל"שלמות" שלנו, כי אין דבר כזה מושלם, יש דבר כזה מושלם שלנו.

אז חזרה לנושא המקורי (כי אני תמיד מתעופפת לעוד נושאים חחחחח אבל זה כיף :) )

לאחר תחקר בנושא לקטנה שלי, שאלו אותי - האם ברגע שאת נפגשת עם כל בנאדם חדש - את ישר מתחברת? את ישר מדברת איתו?
ואז חשבתי לעצמי... אני אישית, לא. עם השנים, לוקח לי יותר זמן להתחבר..אני טיפוס שקט בהתחלה, מתבוננת ורק אחרי זה מתחילה להפתח ולהתבונן - אז הבנתי על מה דיברו איתי! איך שמחתי! נפלו לי כמה אסימונים!

אז עכשיו אני יודעת, כאשר נפגש עם חברים חדשים, אני לא ישר אדחוף אותה אליהם (מה שאני עושה בדר"כ כי אני רוצה שהיא תגדל להיות סופר חברותית (רק ככה מצליחים בחיים הבוגרים, אין מה לעשות) ואתן לה את המרחב שלה, כן אעשה הכרות בין החברים אבל לא אדחוף אותה יותר אלא אני אתן לה את המקום שלה, שתרגיש בטוח... שהיא יכולה להיות מי שהיא.

לדעתי זה הדבר הכי חשוב בהורות. לתת לילד את המקום שלו להתבטא/להתפתח, ככה הוא ירגיש בטוח ויתחיל לפרוח.
0 תגובות
אוקי אני שואלת - האם זה האופי שלה?
27/12/2017 09:32
דנה
אתמול זוגתי עדכנה אותי שהיא צריכה ללכת למפגש פרידה מהמנהלת שלה
וכמובן, שאני צריכה לטפל בקטנה שלנו, כולל אמבטיה, האכלה ושינה.

מה שיפה בעיני בינינו זה שיש לנו חלוקת תפקידים שווה לגמרי ועוד יותר יפה - שכל עושה את מה שהיא אוהבת לעשות.
היא נניח אוהבת "לשעשע" את הקטנה ולעשות איתה מלא שטויות, היא אוהבת לעשות איתה אמבטיה כי גם שם היא שרה לה שירים
ולפעמים מאכילה אותה.
אני לעומת זאת, טיפוס הרבה יותר רציני, מודה.. לרעה ולטובה.
אני בדר"כ אחראית לקחת אותה מהאמבטיה, להלביש אותה (זוגתי שונאת את זה), להאכיל ולמיטה.
כבר מגיל שנה הרגלנו אותה לישון לילה שלם, בעצם נראה לי הרבה יותר מזה, פשוט עברנו דירה, אז הזכרון מתעתע בי.

אנחנו, או יותר נכון אני, מאוד מאמינה בסדר יום ובעיקר - שהיא תלך לישון בסביבות 7:30 אחרי טקס שינה מסודר
כי ככה יש לנו זמן איכותי ביחד, אין מה לעשות - חייבים את זה, חייבים את השקט, את הרוגע, את הביחד.
הרי בסופו של דבר, בלי שיהיה לנו בסיס איתן כזוג - איך נהיה בסיס איתן כהורים ונלמד אותה יחסים בין הורים מההתחלה?

הרי זה ידוע שהילד לומד מהבית איך אמורים להתנהג... מכל פן אפשרי אבל כרגע מתמקדת בזוגיות.
אני רוצה שהבת שלי שתהיה גדולה, תהיה עצמאית, תדע לכבד ולהעריך את מה שיש לה ואני אגב מתכוונת להעריך - בכל פן אפשרי,
גם אם מדובר בספרים שלה, בצעצועים שלה וכמובן באוכל שלה. התחלתי לפני חודש וחצי בערך ללמד אותה שלא זורקים חפצים על הרצפה,
שלא משאירים ספרים על הרצפה ושכל חפץ שהיא מחזיקה יש ערך וצריך לכבד אותו.
גם התחלתי ללמד אותה להחזיר דברים למקום, כנראה שהגיל בערך שנה ו-5,6 זה ה-גיל שבו הם כבר גדולים וקולטים דברים וזה ה-ז-מ-ן
ללמד אותם ערכים ודברים שהיית רוצה שייקחו איתם.

אני מודה שאני לעיתים "קשוחה" ומנסה מאוד להתרכך.. וזה בהרבה היבטים אבל נתמקד בסדר וערך לעכשיו :)

מה שכן, אני מאוד מקבלת ביקורת, במיוחד אם אני קשוחה מדי.

אז קשקשתי המון על דברים שלא תכננתי לקשקש.

מה שרציתי להגיד שאני מאוד אוהבת לשחק איתה ולהקריא לה ספרים - כי אני בעצמי חולת ספרים.
משעשע אותי איך היא רואה חיות וישר עושה את הקולות שלהם - זה בעיקר מה שהיא עושה כרגע עם הספרים מאשר לתת לה להקריא לה אותם אבל כנראה שזה גם עניין של גיל.

אז חזרה להקדמה - הייתי צריכה להשאר עם הקטנה שלי אחרי הגן, ואני אוהבת מאוד לצאת, ללכת לגנים ובכלל כמה שפחות בבית, כל אחת והאופי שלה.

אז פגשנו את חבר שלה, ליתר דיוק חבר שהיה איתה באותו גן ועזב למקום אחר, ועדיין שמרנו על קשר.
מה שכן, קורה אצל הקטנה שלי תופעה שאני לא יודעת להסביר...

משום מה, כל פעם שמתקרבים אליה או נוגעים לה בצעצועים/מתקנים - היא מתחילה לבכות בכי בכי,
גם היה לנו את זה לפני כמה ימים, הלכתי לחברה שלי שיש לה בת בת שנה ו- 9 (בעיני השילוב המושלם) וגם איתה בהתחלה היא בכתה כל פעם שהחברה התקרבה אליה או נגעה לה בצעצעועים. רק אחרי הרבה זמן, היא התחילה "לשים לב אליה" ולהתייחס אליה ואף לחקות אותה
ובסוף הן החזיקו ידיים שזה היה נפלא ומרגש!

הבעיה שלי, אני לא יודעת אם זה האופי שלה, שהיא צריכה את המרחב שלה או משהו אחר שמטריד אותה ואיך להתנהג איתה..
האם לחבק אותה שהיא מתחילה לבכות או האם להמשיך לעודד אותה לשחק עם החברה?
תהיות של אמא מתחילה :)

אגב, גם בבית, אנחנו בלי הפסקה רוצות חיבוקים ונשיקות - והיא פחות.

מצחיק, לא? 

אני אנסה לשאול את הגננת אם היא ככה מתנהגת גם בגן כי הרי אני לא רוצה לעשות לה רע
ומצד שני, גם לא לעודד אותה להרחיק אותה מהחברים...
4 תגובות
הכל מתחיל מגיל צעיר
26/12/2017 11:38
דנה
לגדל באהבה
היי!

קוראים לי דנה, נהייתי אמא לפני שנה וחצי.
וואוו איזו חווייה מיוחד להיות אמא

לא ידעתי את זה עד לפני כמה חודשיים, ששמתי לב, שבעצם הבת שלי מחקה אותי, 
מקשיבה לי, ופתאום אני מוצאת את עצמי מחנכת אותה.

נשמע מצחיק, לא?
זה הרי ברור שאני מחנכת אותה, אחרת מי?

הבעיה, שכן, יודעים שצריך לחנך ויודעים שהילד שלך הוא התוצר שלך אבל עד שאין לך באמת ילדים - את לא באמת חווה את זה,
לפחות לא אני. כל הסיסמאות וכל הדברים שאת יודעת לפני הלידה נמצא במודע אבל ברגע שאת רואה "בלייב" את ההתפתחות של הילדה שלך,
את פתאום מבינה שבאמת הכל הכל תלוי בך.

חושבת לעצמי, אני מגדלת עם אשתי את הבת שלנו, אני מעבירה אליה ערכים, מלמדת אותה מה מותר/מה אסור
אני אחראית על הבטחון שלה, אני אחראית על התגובות שלה, זה משהו מטורף בעיני!

אם אני אראה לה שאני מפחדת - גם היא תפחד! 
אם אני אראה לה שאני חזקה - גם היא תהיה.

ההשפעה הזו בעיני מטורפת וככל שהיא גדלה, ההשפעה גדלה גם כן.

בכל מקרה, אני גדלתי בבית שמאוד חנקו אותי, אבל מאוד! 
אז כמובן, שאני פעלתי ברגע שנהייתי עצמאית, לגדל את הבת שלי להיות הכי עצמאית שלי, לא לפחד שום דבר,
כי מבחינתי, היא זו היא - היא לא תהיה תלויה באף אחד, היא תהיה הכי עצמאית שיש אבל כמובן עם תמיכה מצידנו.

יש הורים שהם נבהלים כאשר הילד שלהם נופל וכואב להם ואני בטוחה שזה כואב אבל המטרה שלי איתה - שתדע גם שכואב/מפחיד,
היא תמשיך בדרך שלה עד שתתגבר על מה שזה לא יהיה, ותבין שהיא תטעה הרבה בחייה אבל בסוף תמצא בדרכה שלה את הדרך הכי נכונה להתמודד עם דברים.

מה שבטוח, היא גדלה היא המון אהבה, אין מה לעשות, שתי אמהות לילדה זה מדהים בעיני.
שתינו הכי אוהבות אותה, כל הזמן מחבקות אותה, מנשקות אותה והכי חשוב - נותנות לה ביטחון בבית שלה.
כי מה הרי כל ילד צריך בעצם? להרגיש אהוב, להרגיש בטוח, להרגיש שלא משנה מה ייעשה - יש מאחוריו אנשים שתמיד יחבקו ויאהבו אות, לא משנה מה עשה.

12 תגובות